עקידת יצחק ס״ז:ה׳

5 הפרק הרביעי

6 ענין העומר וספירתו כי ממנו יבא לאדם הישרה בעסקיו וזה על ג' בחינות לקוחות מזאת הפרש'

7 כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם וגו':

8 ואחר שני אלו העקרים נמשכה התור' לסדר הענין העצמי אליה שהוא עקר הנבואה ותורה מן השמים שנתבארה אמתתו ביום מועד אשר עמדו לפני ה' בחורב אשר בו ענו כלם ואמרו דברים ה' היום הזה ראינו כי ידבר אלקים את האדם וחי. אלא שלמעלת היום ההוא והעקר המיוחד אליו הקדים מצות העומר וספירתו שהוא ענין נכבד מישיר אל התעוררות מעלת העקר הזה והדרכים המביאים עליו בג' ענינים. הא' בהישיר אל כוונת האדם בעבודת האדמה ויתר העסקים הזמנים אצל עסק זאת התורה האלהית וזה מפרשת העומר האומרת כי תבאו אל הארץ וקצרתם את קצירה וגומר. הב' בהישיר אל גודל התשוקה המחוייבת אל זה העסק התוריי מיתר העסקים וזה ממצות הספיר' הנמשכת אחריה האומר וספרתם לכם ממחרת וגומר. הג' בהראות שלמות זה העסק ותוארו אצל האדם וזה ממצות יום הנ' וקרבנו באומרו עד ממחרת השבת הז' תספרו נ' יום והקרבתם מנחה וגומר:

9 אמנם הראשון הוא להישיר האנשים וללמדם. כי עם היות שהטובות הזמניות הם הכרחיות לאלו החיים כמו שנתבאר בפילוסופיא המדינית הנה כל בעל שכל יש לו להתישר אל שתהי' כוונתו בהם לשימוש ולשרת אל העסק המיוחד המשלים הנפש כי על כן שמם אבינו יצחק תלויין ועומדים בוא"ו של ויתן לך האלהים וגומר בראשית כ"ז. להראות שהם טפלה אל ברכותיו לא עקר אדרבה נתבאר כי ברובם כן יוסיפו להחטיא הכונה האלהית בשלימות האדם כמו שכתבנו שער כ"ד ונשלם ביאורו פרשת המן שער מ"א: גם אם ייעדה אותם התור' האלהית בשכר מצותיה בכל מקום לא להיותם עקר שכר מלאכתה חלילה רק להיות הוראת אמתת שלמותה לעולם הנעלם כי הנגלה יעיד עליו כמו שיבא בפרשת בחקותי ב"ה. גם כי משלמותה הוא שלא יחסר כל בה כי עקר השכר הוא שלימות האדם ונצחיות נפשו אמנם ימשכו ממנה על צד היותר טוב אלו העניינים החצונים אשר הם לו לעזר ולהועיל אל עקר הכוונה כמו שאמרנו כי אל ביאור זה אמר החכם עליה אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד משלי ג'. הנה כי אורך הימים לעולם שכלו טוב וארוך הוא המכוון ממנה בעצם וראשונה כי על כן ייחס אותם אל הימין שהוא הצד היותר עצמי אל האדם והתחלת תנועותיו וכל תשמישיו. אמנם העושר והכבוד עם שהם דברים עקריים בעיני רוב האנשים הרודפים אחר הקנינים המדומים הנה הוא ייחם אותם אל השמאל לומר כי אם הם צורך מה אל הצלחת הנפש ותומכים האושר ומיפים אותו כמו שעוזרת השמאל אל הימין מ"מ הצלחת הנפש הוא העקר כמו שהימין הוא העקר והוא המבוקש בעצם וראשונ' מהחכמים והשלימים והוא מה שאמר במקום אחר לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו קהלת י'. ירצה שדעת החכם ולבו אפי' בכל מה שישתדל להשיג הקנינים הזמניים הוא להגיע בהם אל קץ הימין והוא השלימות האמיתי. אמנם הכסיל הוא הפך זה שאפי' כשידרוש ויתור החכמה מהחכמות אין כוונתו כי אם אל מה שיגיעו לו על ידה מתועלות העולם הזה המיוחסים אל השמאל וכמ"ש ספרי עקב פ' והיה אם שמע הריני לומד תורה על מנת שאקרא רבי או שאעשיר וכבר דרשו חז"ל תנחומא פ' מטות הכתוב הזה על בני גד ובני ראובן כמו שיבא במקומו ב"ה. שער פ"ה והנה לדעתי סוד הכתוב הזה וצורך העניינים המיוחסים אל השמאל לסיוע פעולות הימין וצורתם ותבניתם צויירו ונרשמו במזמור נכבד ומעולה היה המנהג לאומרו בימי הספירה והוא: אלהים יחננו ויברכנו וגומר תלים ס"ז שבא בקבלה שהיה מצוייר במגן דוד כדמות מנורה שלשה קני מנורה מצדה האחת והם ג'פסוקי' רצופי'. אלהים יחננו. לדעת בארץ. יודוך עמים: ושלשה קני מנורה מצדה הב' והם יודוך עמים ארץ נתנה יבולה. יברכנו אלהים. והקנה האמצעי הוא פסוק ישמחו וירננו לאומים העומד באמצע כי הוא ארוך מכלם כמשפט הקנה האמצעי. והנה יש בז' הקנים מ"ט תיבות כמספר ימי הספירה כמו שמספר הפסוקים הנזכרים היו על מספר שבתותיה והנה בהנחת המנור' למקומה ודאי היו שלשה קנים אל הדרום ושלשה כנגדו אל הצפון. ומהידוע אומרם חז"ל ב"ב כ"ה: הרוצ' שיחכים ידרים והרוצה שיעשיר יצפין וסימנך מנורה בדרום ושלחן בצפון. ולזה הקנים העומדים אצל השלחן הם מענין השלחן וסגולותיו ולזה תמצא ששם מבוקשיו האמיתיים והעצמיים בג' קנים אשר מצדה האחד ובחציו הראשון של הקנה האמצעי. והחצונים הזמניים בשלשה הקנים אשר כנגדם ובחציו אחרון של האמצעי. ואתה תרא' נפלאות מסדור המזמור הזה כי הזכיר הענינים הנמצאים בכל אחד מהמבוקשים האלה למספר הקנים הנזכרים והם מהות הדבר המבוקש ותועלתו וכללותיו ותכליתו כי הם ד' דברים נפרדים זה לעומת זה קנה אחד אמנם התכלית בשניהם כללו בקנה אמצעי כמשפט כל ב' עניינים הפכיים שיתיחדו באמצעיתם ובשני העניינים מתחיל מהצד החיצוני והולך אל מול פני הקנה האמצעי המשותף לשניהם וזה תוארה. הקנה הראשון מהימין הוא אלהים יחננו ויברכנו וגומר. היא מבואר כי זאת השאלה היא על הצלחת הנפש כי שם צוה ה' את הברכ' דרך סתם כמו שנאמר בברכות יעקב אבינו בראשית כ"ז ראה ריח בני כריח שדה וגו'. וכן נאמר שם כ"ח ויתן לך את ברכת אברהם ולא פירש בהם כי לא פורש מה נעש' יקר וגדולה מזה המין כי אין הפה יכולה לדבר ולפרש כמו שפירש הטובות החיצונות באומרו שם כ"ז ויתן לך האלהים מטל השמים וגומר. ואז"ל אין הברכה מצויה לא בדבר המנוי ולא בדבר המדוד וכו'. אלא בדבר הסמוי מן העין שנאמר יצו ה' אתך את הברכה באסמיך וגומר ב"מ מ"ב. והכוונה שהברכה אשר אצל הדברים אלו אינה ברכה אמיתית עד"ה אבל הברכה האמתית היא הנאמרת על הצלחת הנפש אשר הוא דבר הסמוי מן העין כד"א ישעי' ס"ד עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו וזאת הברכה היא מה שכוון באומרו אלהים יחננו ויברכנו והיא ודאי שאלת הימין ולזה גמר הפסוק יאר פניו אתנו סלה כי היא הנתונה באור הפנים וביד הימין כד"א תלים מ"ד כי ימינך וזרעך ואור פניך כי רציתם. הקנה השני מהימין הוא מה שיור' על תועלת זאת ההצלחה לחנונים ממנה ואמר לדעת בארץ דרכך וגומר. והכוונה שיגיע מאור הברכה הזאת שפע רב יגיע שיעורו אל שנדע בארץ דרכיו ודבר גדול דבר ולאו מילתא זוטרתי הוא לגבי משה כשאמר שמות ל"ג הודיעני נא את דרכך ואדעך וגומר. כי הוא ענין השגת אמתת הנמצאות ודרך השתלשלם אלו מאלו וכלם מהסבה הראשונ' ית' זכרו ומשם יפרד מדע והשכל להכיר דרך השגחתו ית' על ברואיו והנהגתו אותם. וההפרש אשר בה בין קצת הנמצאים לקצתם כמ"ש במעמד ההוא הנפלא שם אני אעביר כל טובי על פניך וגומר וחנותי את אשר אחון וגו' והוא אומרו בכל גוים ישועתך והענין שתספיק שפעת ברכתו לנו לדעת איך תתפשט הנהגת חסדו על כל ברואיו ואופן ישועתו הנמשכת לכל הגוים אשר הם חיים על פני הארץ אומה כפי ענינה וגוי גוי כמעשהו הקנה הג' מהימין והוא שיעור התפשטות הטוב ההוא על המקבלים אותו אמר יודוך עמים אלהים וגומר. וזה שכבר נתבאר בפילוסופיא המדינית שהדבר הטוב כשיהי' יותר כולל יהיה יותר טוב כמו שכתבנו בשער ס' א"כ היה מהראוי שהטוב העליון ההוא המבוקש יגיע תועלתו לכל הנמצאים איש כפי כחו עד שכל העמים יראו אור בברכה הזאת השכליית להכיר ולידע שיש סדר אחד לכל הנמצאות אשר מצד אותו הסדר הם נמצאים ומסדר חכמתו הם קיימים ועל פיו הם חיים ויגזרו חיוב גמור על עבודתו ואם שרבים מעמי הארץ טועים בהכרתו ואינם באים עד תכונתו מ"מ הכל יכוונו לאמת מציאותו יתעל' וכמ"ש המליץ ולא יחסר כבודך בעובדי בלעדך כי כוונת כלם להגיע עדך. אמנם תכלית הטוב הזה והתועלת האחרון המגיע לעצם המושגחים והמושפעים ממנו זכר אותו בראש הקנה האמצעי והוא ישמחו וירננו לאומים וגומר. ואמר כי התכלית העליון היא השמחה והערבות הנמרץ המניע מזאת הברכה לשלמים אשר ימצאו בכל אומה ואומה וכ"ש אל חכמי זאת האומה הנבחרת חכמיה חסידיה ונביאיה אשר חנן אותם רוח דעת ויראת ה' לדעת ולהכיר כי הוא ישפוט תבל בצדק ועמים במישרים כי הוא תכלית השמחה והתענוג הנפשיי אשר הוא סוף כל ההשגות ותכליותיהן כי הוא מעין שמחה ותענוג של מעלה וכאלו עליונים ותחתונים משתתפים בו דכתיב תלים ק"ד יערב עליו שיחי וגו':

10 ואחר שביארנו חצי המנור' הטהורה אשר אל הימין נבא אל חציה השנית אשר אל השמאל ונתחיל מהקנה החיצון ממנה כמו שאמרנו. הקנה הראשון מהשמאלי אשר ייחס אל המנור' עצמה יחס הכתוב הראשון שביארנו האומר אלהים יחננו ויברכנו וגו'. הוא יברכנו אלהים וייראו אותו כל אפסי ארץ. הנה בכאן תפס שם ברכה על ההצלחות הזמניות המיוחסות מהשמאל כמו שלקחה בפסוק אשר כנגדו על האמיתיות אך ביאר אותו תכלית הביאור כמ"ש וייראו אותו כל אפסי ארץ כי הוא מהמבואר כי באלו הטובות השמאליות מירא השם ומייראים כל בני עולם ובם ידין עמים כמו שהוא מבואר בפרשיות הברכות והתוכחות שבתורה. וירמיהו אמר הגידו זאת בבית יעקב והשמיעוה ביהודה וגומר ירמי' ה'. אמר ודאי הם סכלים ובלתי מרגישים כי אם לא יראו לנפשם בהמיר ארץ ובמוט הרים בלב ימים כי יסמכו על מה שנשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ. מ"מ היה להם לירוא ממה שהם רואים יום יום מפתחות אוצרות שמים וארץ בידו ואין פותח זולתו והיה ראוי שיפיקו תמיד רצונו כדי שישמור להם אלו הז' שבועות שבין פסח לשבועות שהם עקר חוקות הקציר שבהם תלויים חייהם מנגד. והנה לז"א הקנה השמאלי הזה וייראו אותו כל אפסי ארץ כנגד מ"ש בימינו אשר כנגדו יאר פניו אתנו סלה כי השמחה הפך היראה כמו שהמבוקשים הם בעצמם הפכיים. אלא שבבחינה היות מבוקשם לעזר וסמך האמתיים כמ"ש כבר איפשר שישתתפו היראה והשמחה יחד. הקנה השני השמאלי המורה גם הוא על תועלת הטוב ההוא אומר ארן נתנה יבולה יברכני אלהים אלהינו. יאמר כי בהגיע זאת הברכה יכירו כל באי עולם כי היא ברכת אלהים אלהינו המושפעת מרום שמיו על כל הנמצאות השפלות אשר בתחתיות ארץ וכמו שהוא ענין נפלא ממנו מ"ש בקנה הימני אשר כנגדו לדעת בארץ דרכך וגו'. והוא עצמו מ"ש במקום אחר דעו כי ה' הוא האלהים הוא עשנו ולא אנחנו וגו' תלים ק'. והכוונה כי כמו שיש כח להכיר את השם מצד החכמה המושפעת מאתו כן יש ויש מצד מה שנראה בעינינו עין השגחתו תמיד פתוחה על פרנסתנו ומחייתנו והוא ענין נכון כוון ממנו גם כן בקנה השני הזה אשר מהשמאל. ואולם הקנה השלישי השמאלי המורה על כללות הטוב ההוא ושיעור התפשטותו אל המקבלים הוא אומרו יודוך עמים אלהים יודוך עמים כלם והם המלות עצמם שתאר בהם התפשטות הטוב העליון הימיני כי השפע המושפע מאתו מגיע לכל איש ואשה צורכו ולכל בריה ובריה די מחסורה כמ"ש שם קמ"ה טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו עיני כל אליך ישברו וגו' פותח את ידיך וגו'. והנה תמצא שמלות פסוקי הקנים הימיניים הם קרובות למלות השמאליים לפי שהם עניינים מתיחסים זה לזה. אמנם בענין התכלית נבדלו תכלית החלוף כי האחד הוא ענין עליון רוחני מושג לנפש והשני הוא חומרי מורגש וזה כי התכלית אל שפע החכמה המאיר' מאור פניו הוא שנדע ונכיר כי תשפוט עמים מישוד הנהגה שכלית ורוחנית כמו שאמרנו וכמ"ש דברים ל"ב הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט וגו'. אמנם התכלית לאלו הטובות השלמיות הוא אומר ולאומים בארץ תנחם סלה כי הוא ינחם וינהלם בלחם בכל צריכהם בהיותם בארץ כל ימי הבלם. אמנם אין ספק כי אומרו ישמחו וירננו הוא חוזר לשניהם לזה כענינו ולזה כענינו ונתקשרו יחד כי למשקיפים בהם השקפה ישרה גם המה היו סבה להשגת הטוב האמתי כי ירחיקו בהם המונעים ויקריבו המסייעים. הרי תמונת זאת המנור' הטהור' אשר נתחקו בה ב' אלו העניינים אשר עליהם אמר החכם אורך ימים בימינ' בשמאלה וגו':

11 והנה להיות הימים האלה שמתחלת ספירת העומר ועד תשלומה בכללם ופרטם מסכימים עם כללי ופרטי המזמור הזה רצוני בהיות מספר הפחותים כמספר השבועות ומספר התיבות כמספר הימים כמו שאמרנו היה המנהג בכל ישראל לקרוא אותו בכל לילות זה הזמן סמוך לספיר' כי כמוהו ישתתפו ב' העניינים אשר לימין מנורתו ושמאל' בזמן הזה המיוחד אל הענינים הימניים מצד שהמספר הזה הוא מכוון לקבל התורה האלהית אשר נזכר' ונפקדה בסופו יום הנ' כי הוא חיינו ואורך ימינו אשר אל הימיניים והשמאליים מצד שהוא הזמן שבו יושפעו עלינו אלו הטובות הזמניות בשמור לנו שבועות חוקות קציר שבהם תלוים העושר והכבוד שהם אל השמאל. וכל זה מה שנוכל לקחת הישרתו מאומרו בתחלת זה הענין כי תבאו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן והניף את העומר לפני ה' לרצונכם ממחרת השבת יניפנו הכהן. באומרו אל הארץ אשר אני נותן לכם כיוון אל מה שנאמר במקום אחר שם ח' כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה וגו'. ארץ חטה וגו' ארץ אשר לא במסכנות וגו'. ואכלת ושבעת וברכת וגו'. השמר לך פן תשכח וגו'. שהכונה בכל זה לומר שהארץ ההיא נתנה לספוק ההכרחי לבד לעזור אל ההצלחה האמתית כמו שכתבנו בפרשת המן הנזכרת. ואמר עכשיו כי לסימן זה בהגיע קציר השעורים בה לא נהנה ממנה עד שנביא ראשיתו לפני יי' כי הוא תחלת תבואותי' ויניף הכהן את העומר לפני ה' לרצון להם כדי שיתבוננו בה בינה שהכל מלפניו מוכן לפנינו לעבודתו לא בבחינת עצמו כמו שחשבו הפתאים. ממחרת השבת יניפנו ובא בקבלה האמתים מנחות ס"ה. שאינו זה שבת בראשית והוא ענין מעולה מאד לפי הכוונה וזה שלא ניחס שפע הטובות ההנה אל הנהגה הטבעית אשר שבת בראשית הוא סימן אליה כמו שזכרנו כמ"ש הצדוקים שם. רק אל ההנהגה העליונ' המיוחסת אל מועד הפסח כמו שקדם. ושיעשו עליה קרבן לאמר ממך הכל ומידך נתנו לך ד"ה א' כ"ט ולהחמיר על ענין בחינה זו אמר ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו וגו'. כי הוא הלמוד הראוי להקדים בלי ספק. וסיים חקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם לומר כי זה המעט המובא שמה וכל אשר כגילו הוא העקר בכל אלה העניינים המדומים לא זולת ושכן ראוי שיוחק בלבם חקת עולם לדורותם בכל מושבותם בין בהיותם בארץ או חוצה לארץ. וכבר היה הענין הזה הכרת הימין באלו הטובות מהשמאל ושהראוי שתהא שמאל נדחה וימין נקרבת:

12 והנה צורת המנורה עצמה לפי זה דרך כלל נזכרה בשני הכתובים אשר בהם תסיים מצוה זו וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש וגו'. ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה וגו'. כי הנה המפרשים ז"ל נדחקו בביאור הכתוב הזה לכאן כמו שנמצא בפירושיהן, אמנם על הכוונה הזאת יבא כפתר ופרח וזה כי הכתוב הראשון יזכור קדושת היום מצד מה ושהוא יום קבלת התורה האלהית כמו שיבא אשר הוא הימין ע"ד אורך ימים בימינה אמנם שמאלה הוא מה שסמך הכתוב הב' שיבשר אותם שבקוצרם את קציר ארצם יהיה להם כדי שבעם הותר כמו שאמרנו בפירוש המזמיר והוא עצמו מאמר בשמאלה עושר וכבוד וזה הענין הראשון.

13 ואולם הענין הב' הוא לקוח ממצות הספירה אמר וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הניפכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה עד ממחרת השבת וגו'. כי הוא מבואר שספירת הזמן ולדבר מה יורה על הצער ההוה בהעדרו ועל התענוג המקווה בהוייתו כמו שהוא נגלה בכל ספירות ימי הטמאים והטמאות וכמ"ש תנחומא פ' מצורע וכי יזוב זוב דמה ימים רבים ויקרא ט"ו ימים שנים רבים שלשה ולפי שהיו ימי צער קורא אותם רבים. והנה לפי שיציאתם ממצרים היתה לקבל התורה האלהית דכתיב שמות ג' בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה הישירם בזה להודיע ולזכור בכל דור ודור כי מעלה עשו בתחל' בשעת קבלת התורה והוא כי לגודל מעלתה לא קבלוה מיד כשפירשו מטומאת מצרים עד שעברו עליהם שבעה שבועות שבהם נגמרו להסיר את אלהי הנכר אשר בקרבם ויטהרו להחליף שמלותם ותכונתם כאשה זו שהיתה בזוב טומאתה. ואע"פ שפסקו דמי זובה צריכה להמתין עוד ז' ימים נקיים ויקרא שם ק"ו לשכינ' שבעה יובלים אלא דיו לבא מן הדין שתהיינה שבע שבתות ימים כי האלהים סייע בטהרתם כמ"ש שמות י"ט ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי כלומר בתנועה קלה ומהירה אשר לא יצוייר כן על המנהג הטבעי כמו שפירש שם. ובמדרש חזית שיר ב' תני רשב"י בשעה שיצאו ישראל ממצרים למה היו דומים לבן מלך שעמד מחולי אמר לו אדוננו המלך ילך בנך לאסכולה אמר להם עדיין לא בא בני בזיוו שנשתנה מחוליו אלא יתעדן בני כשלשה חדשים ואחר ילך לאסכולה: כך בשעה שיצאו ישראל ממצרים אמרו מלאכי השרת רבונו של עולם הגיע שעה שיקבלו בניך את התורה אמר להם הקב"ה עדיין לא בא זיותן של בני משעבוד טיט ולבנים אלא יתענגו עד ג' חדשים ואחר כך אתן להם את התורה ואימתי בחדש השלישי שמות י"ט. והוא מבואר שחסרון הזיו וחזרתו על ידי עדונם הוא היה ההכנה שתזדמן להם בזמן ההוא על ידי המעשים הנוראים שנעשו להם במרה כי מרים היו ולא יכלו לשתות שם מים עד שהורה השם עץ ושם שם לו חק ומשפט כי הוא היה הלמוד הראוי והנאות להם לפי שעתם כמו שכתבנו שם. ולרמוז אל חסרון התחלתם ושעדיין הוא דחויין מבא אל המעמד הנבחר והקדוש ההוא להזדווג עם אלהיהם המקריבם אליו תקרובת אהבה ונדבה כהקריב החתן את כלתו עד שיעברו ימי הדחיה ההיא שהמשלנוה אל ימי הלבון והנקיות. אמר וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם וגו'. כי כן ימלאו ימי הטמאים הגרושים מבית תענוגיהם. ולפי שהימים האלה לשלמי הבחינה הם ימי צער כמו שאמרנו לפיכך לא קבעו לברך שהחיינו בתחלת מספרם כי איך תברך שהחיינו האשה המגורשת מבית תענוגיה מספר ימים אדרבה קינה מבעי לה. אמנם קבעוהו תכף מלאת ימי הטוהר והשלמת המספר ביום החמשים והוא אומרו עד ממחרת השבת השביעית תספרו נ' יום כלומר שיום הגעת הכוסף המקווה הוא יום החמשים עם שמספר ימי הריחוק אינו אלא המספר אשר לפניו והוא תשע וארבעים יום או שבע שבתות כמו שהוא הענין אצל הקרבנות עצמן וכמו שיבא. וזה טעם יותר נראה ממה שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה סימן קכ"ו כי מפני שיש לנו עגמת נפש במה שאין אנו מקריבים את העומר אין אנו מברכים זמן דמאי עגמת נפש יש בזה מקרבן פסח ועליית הרגלים וחגיגותיהן. ועוד דבענין הספיר' אין חלוף בין ספירתנו לספירתה. מכל מקום יש בזה הערה נפלאה אל כוסף החכמה ואל ההשתדלות העצמי הראוי לעשות בעסק התורה ולמידתה למנות ימינו ושנותינו כדי שלא יצאו לריק ולא יבלו בבהלה כמו שכתבנו בשער נ"ט. וכמו שאמרו ז"ל יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק בעפר רגליהם והוי שותה בצמא את דבריהם אבות פ"א כי עקר כל ההשתדלות וההישרה בזה הוא תכלית הכוסף: כאשר הוא בשתיית הצמא וכמו שכתוב ישעי' נ"ה הוי כל צמא לכו למים וגי'. ללמד כי מי שאינו בא אל הלמוד בתורת רעב וצמא אין לו שום תועלת. ולזה היתה ענין בשורה אומרו והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי וגו' עמוס ח'. כי מיד כשיהיו הדורות רעבים גם צמאים לבקש את דבר ה' מיד יפתח ה' להם את אוצרו הטוב ויאכלו ויותירו כדבר ה' וזהו הענין השני:

14 אמנם הענין השלישי הוא לקוח מאומרו והקרבתם מנחה חדשה ליי' ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרונים סלת תהיינה חמץ תאפנה בכורים לה' והקרבתם וגו', וזה כי מן ההבדל אשר בין אלו ב' הקרבנות אשר מתבואת הארץ נבוא להכיר מעלת בעלי התורה על זולתם מק"ו מהתחלתם. והוא כי בתחלת ענינם ממחרת יום ראשון של פסח הביאו את קרבן העומר שהוא הלכה למשה מסיני שבא מן השעורים והסמיכוהו חז"ל מנחות פ"ד. אל המקראות נאמר כאן אביב ונאמר להלן שמות ט' והשעור' אביב והיה זה להודיע שאם כבר יצאו ישראל מכלל כל האומות שנחשבו לתבן או קש או לקוצים כסוחים ובאו לכלל תבואה הנה עדיין היו במדרגת השעורים שהוא מאכל משותף לאדם ולסוסים ולרכש. אמנם מדיין לא באו לכלל שלימותם המיוחד הנמשל לחטים שהוא מאכל האדם בייחוד. ולזה לא שייכא ברכת שהחיינו בהבאתו כי זה דרך אל שלמות לא שלמות. ולפי שכל ההתחלות קשות היה ג"כ זר מעשהו וקשה עבודתו כמ"ש במדרש ויקרא רבות פ' כ"ת א"ר אבין בא וראה כמה ישראל מצטערין על מצות העומר דתנינן תמן קצרוהו ונתנוהו בקופות והביאוהו לעזרה היו מהבהבין אותו באור כדי לקיים מצות קלי דברי ר"מ. וחכמים אומרים בקנים ובקלחות חובטין אותו כדי שלא יתמעך נתנוהו לאבוב ואבובו היה מנוקב כדי שיהא האור שולט בכלו שטחוהו בעזרה והרוח מנשבת בעזרה כו', נתנוהו בריחים של גרוסות והוציאו ממט עשרון שהוא מנופה בי"ג נפה:

15 ועתה ראה כמה ירמוז זה לקושי הנמצא בהתחלת זה השלימות באומה מיום שהחל לתת מצות בני נח עד שהיתה מטתו של יעקב אבינו שלמה וראויה לבוא אל כלל. כי העשרה דורות מנח ועד אברהם כלן היו מכעיסין לפניו עד שבא אברהם ונטל שכר כנגד כלם אבות פ"ה. והנה כששלמו על העשרה דורות מספר הג' הרי הונפו בי"ג נפה ועדין היו בערך השעורים. אמנם לפי שכבר היתה ההתחל' יותר מחצי הכל בשכבר נפרדו בה מכלל שאר האומות היה בה כדאי שיהיו מושגחים על ידה במדרגה הדורכת מהלך השלמות. אמרו במדרש ויקרא רבות שם ר' יוחנן אמר אל תהי מצות העומר קלה בעיניך שעל ידה זכה אברהם ליירש את ארץ כנען הה"ד בראשית י"ז ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את ארץ כנען רשב"ל אומר היא שעמדה להם בימי גדעון שנא' שופטים ז' והנה צליל לחם שעורים מתהפך. בזכות מה ניצולו בזכות צליל לחם שעורים ואי זו זו מצות העומר. רבי שמואל בר נחמן אמר היא שעמדה בימי חזקיהו שנאמר ישעי' ל' והיה כל מעבר מטה מוסדה וגו' וכי יש מלחמות תנופה באותו הדור אלא הוי אומר זו מצות העומר. ורבנן אמרי היא שעמדה בימי יחזקאל וכו'. הרי שהכל מסכימים שאין לבזות אותה ואין להקל בערכה מפני היותה ענין התחלה אל השלמות שהרי בה זכה אברהם אשר הוא ע"ה היה מתחילה בזה השלמות אשר בו התחיל לזכור זאת הארץ אשר עליה אמר המצוה זו וכי תבאו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם וגו'. וכן בה זכו בכל הדורות אשר לא עמדו על תכלית שלמותם כמו שהיו בדורו של גדעון שכלם היו דומים אל השעורים והוא לבדו היה חובט חטים וכן בימי חזקיהו ויחזקאל כמו שנרמז מהכתובים שהביאו והוא רמז נכון ומבואר:

16 והנה עכ"פ לרמוז אל השלמות הא' ההוא בא הקרבן הזה מעומר שעורים להניף אותם לרצון לפני ה' כי הרצון השלם בתחל' סימן יפה לסוף וצוה שיספדו משם עת התחלתם עד סוף המספר הנזכר אמנה בסופו אמר והקרבתם מנחה חדשה לה' וגו'. וענין החדוש הוא קרבן שתי הלחם הבא מן החטים שעליהם נאמר סולת תהיינה לפי שכבר באו עם הסיוע האלהי הנזכר לכלל שלמותם המיוחס אל החטים המיוחדים אל מאכל האדם וכמ"ש ב"מ קי"ד. אדם אתם אתם קרויים אדם. שעלינו נאמר בקבלה בטנך ערמת חטים שיר ז' ואז זכו לקבל התורה הוא הלחם אשר נתן ה' לאכלה אשר בה היו סגלה מכל העמים. ובמדרש שו"חט תלים ב' בטנך ערמת חטים שבלת של חטים מתמרת ועולה והקנה שלה ארוך וקניה רחבים וארוכים והשבולת בראש הקנה. והקנה שלה מתגאה ואומר בשבילי נזרע השדה. והעלים מתגאין ואומרין כן. ואומרת להם השבולת הרי הגורן בא והכל יודעין בשביל מי נזרע השדה. לא עשה זמן מרובה עד שבא הגורן הקש מכניסין אותו באש המוץ זורה אותו לרוח. ומקיימין את החטים בגורן. וכל מי שרואה אותו נושקו הה"ד תהלים ב' נשקו בר. כך אומות העכ"ום אומרים בשבילנו נברא העולם וישראל אומרים להם והלא כך כתוב ישעיה ל"ג והיה עמים משרפות סיד ולעתיד לבא משתיירין ישראל לבד הה"ד דברים ל"ב יי' בדד ינחנו. והנה זה המשל לא לגאוה וסכלות ממנו הוא נאמר רק למה שנתאמת שהתכלית המיוחד לאדם לא נזדמנה השגתו לשום איש מהמין כי אם ע"י התורה הזאת האלהית כמו שנתבאר במקומות רבים שהעכ"ום הן בערך אל התכלית במדרגת הקש והתבן כמו שזכרנו ראשונה. אמנם המתחילים מהאומה היו במדרגת לחם השעורים המנופה בי"ג נפות כנזכר. והשלמים בהם כלחם הנעשה מסלת החטים שעליה נאמר בטנך ערמת חטים ואז הגיע זמן לברך שהחיינו בלי ספק. וזה ענין נכבד מאד להכרת שלימות זה העסק ותוארו אצל שאר האנשים אשר אמרנו ראשונה. אמנם באו שתי הלחם לרמוז אל הכנתם אל שתי תורות תורה שבכתב ותורה שבע"פ כמו שבאת בקבלה עליו שיר ד' שני שדיך כשני עפרים וגו' ונאמר משלי ה' דדיה ירווך בכל עת ואמר בפ' שתי הלחם צ"ד שתי הלחם נילשות א' א' ונאפת א' א' כלומר שיתנו לב על כל אחד מהם בפני עצמה בהשגחה עצמית ומיוחדת. הנה היו שתי הקרבנות הללו רצוני קרבן העומר וקרבן שתי הלחם אצלם כעין מדרגות זו למעלה מזו להגיע אל הלחם העליון מהם והוא לחם הפנים אשר על השלחן הטהור הרומז אל מעלת התורה האלהית עם מערכות לחמיה לחמו פנים נוראים על הדרך אשר יצוה עליו אחרי כן בפרשה בפני עצמכה כמו שפי' ענינו אצל המשכן וכליו שער מ"ח. ואולם להיות הלחם ההוא סימן תכלית השלמות מה שהיתה השגתו קשה ופליאה היה ג"כ מעשהו זר ונפלא מאד דת"ר בית גרמו היו בקיאין במעשה לחם הפנים ולא רצו ללמד. שלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריאה של מצרים והיו יודעין לאפות כמותן ולא היו יודעין לרדות כמותן שהללו מסיקין מבחוץ ואופין מבפנים ואין פתן מתעפשת. והללו מסיקין מבפנים ואופין מבחוץ ופתן מתעפשת. וכששמעו חכמים בדבר אמרו כל מה שברא הקב"ה לכבודו בראו שנאמר ישעיה מ"ג כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו'. וחזרו בית גרמו למקומן שלחו להם חכמים ולא באו כפלו להם שכרם ובאו בכל יום היו נוטלין י"ב מנה והיום כ"ד מנה דברי ר"מ. ר' יהודה אומר בכל יום כ"ד והיום מ"ח א"ל מה ראיתם שלא ללמד. א"ל יודעין היו בית אבא שב"ה עתיד ליחרב שמא ילמוד אדם שאינו הגון וילך ויעבוד ע"א בכך. ועל דבר זה מזכירין אותם לשבח שמעולם לא נמצאת פת נקיה ביד בניהם שלא יאמרו מלחם הפנים נזונים לקיים מה שנאמר במדבר ל"ב והייתם נקיים מה' ומישראל יומא ל"ח. וכזה וכזה סופר שם מבית אבטינס שהיו בקיאין במעשה הקטרת. וכל מה שיורה על זרות המלאכות ורוב האמון הנמצא בהם בכל זה הוא עדות להיוח הענינים ההם דוגמת הדבר התכליתיי המושג בטורח גדול והתחכמות עצומה. ונתברר מטוב כוונתן שהבקיאין במעשה אלו המלאכות מובטח בהם שלא יעבדו בהם ע"א אמנם האנשים הבלתי מהוגנים המטפלי' בהם הם חשודים בכך. והנה בזה כבר היו שתי קצות ההשגה הזאת שותפין בזכות המלאכה וקשיה במשפט הקצוות בזה הענין אלא שהתכלית יותר קשה וזר. והנה להיות שלשה קרבנות אלו נמשכין אחד לאחד במהלך התכלית והשלמות עד שכבר היה עניינם אחד אמרו בעשרה נסים שנעשו לאבותנו במקדש שמעולם לא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים אבות פ"ה והנס היה לבשורה טובה על שלמותם שלא ימצא פסול באלו השלשה קרבנות הרומזים אל תחלתם ואמצעיתם ותכליתם על דרך שהיה סימן טוב להם כל השנים שהיה עולה גורל של שם בימין יומא ל"ט. או שהיה לשון של זהורית מלבין שם. והנה המפרשים ז"ל רש"י שם פירשו שהיה הנס בשלשה קרבנות הללו לפי שהפסול דוחה אותם לגמרי ולא יעשו עד זמן אחר כיוצא בו שהרי העומר א"א ללחיטתו ולקצירתו כי אם בליל י"ו לניסן כדאיתא במנחות ס"ה. כיצד הן עושין שלוחי ב"ד יוצאין מערב י"ט ועושין אותו כריכות במחובר לקרקע כדי שיהא נוח לקצור כל העיירות הסמוכות לשם מתקבצות שם כדי שיהא נקצר בעסק גדול כיון שחשכה אומר הקוצר לכל העומדים שם בא השמש אומרין לו הן בא השמש אומרין לו הן בא השמש אומרין לו הן מגל זה אומרין לו הן מגל זה אומרין לו הן מגל זה אומרין לו הן קופה זו אומרין לו הן קופה זו אומרין לו הן קופה זו אומרין לו הן. ואם היתה שבת אומר להם שבת זה אומרין לו הן אקצור והם אומרים קצור שלשה פעמים על כל דבר ודבר וכל כך למה מפני הביתוסים שיצאו למינות בבית שני שהיו אומרים שאין קצירת העומר במוצאי י"ט אלא במוצאי שבת בראשית שנאמר ממחרת השבת וגו'. הנה מכל זה שאם עבר יומו בטל קרבנו שהרי בלילה ההוא היו צריכין לדקדק כל זה השיעור כ"ש שלא יכשר בזמן אחר. ושתי הלחם ג"כ אין לו תשלומין לפי שאין אפייתן דוחה שבת ולא י"ט. משם צ"ה: וגם לחם הפנים אם נמצא פסול בו בשבת זו היא נדחה עד השבת הבאה שהרי א"א לסדרו אלא בשבת שנאמר להלן ביום השבת ביום השבת יערכנו וגו'. ועם שהדברים אלו דברים של טעם הם יראה שאם כדבריהם לבד כבר חוייב שיעשה כנס הזה בכל קרבן צבור כשיקרה שלא יהא לו תשלומין והיה לו לומר מעולם לא נמצא פסול בקרבן שאין לו תשלומין ולמה יזכיר ג' אלה. ולזה אני אומר שנתלוה להם הטעם שכתבתי ולכך חשבום לאחד במספר הנסים כי היה ראוי לחשבם ג' כמספרם. סוף דבר קרבן שתי הלחם הוא מהחטים ביום החמשים הוא המעיד שכבר היו המקריבים ביום ההוא יתרים במעלה על מה שהיו בתחלת המספר במדרגת יתרון הקרבן ההוא אל קרבן העומר אשר הקריבו אז מהשעורים. והנה הקרבן הבא עמהם יוכיח על זה גם כן כי הקרבן הבא עם העומר הוא כבש אחד לעולה ומנחתו שני עשרונים ועם שתי הלחם הם מקריבין שבעה כבשים תמימים ופר אחד ואלים שנים לעולה ומנחתם ונסכיהם כמדובר ושעיר עזים אחד לכפר ושני כבשים לזבח השלמי' וכבר היה קרבן זה קרוב לקרבן הנשיאים בחנכת המזבח שכבר נתבאר בשער נ"ז. ובמדרש חזית שיר ד' בכל המוספין הוא אומר במדבר כ"ח ושעיר עזים אחד לחטאת ושעיר לחטאת אבל בעצרת אין כתיב חטאת ללמדך שלא היה שם לא חטא ולא עון הוי שעלו מן הרחצה שיר שם שהיו כלם מרוחצין מן העונות כשקבלו את התורה. והנה הרל'בג ז"ל עשה זה הרושם מהיות קרבן הפסח נקרב על מצות והיות שתי הלחם חמץ שהמצה לחם שחסר תקון החמוץ כמו שהיו חסרי' ראשונה ואחר נשלמו דעותיהם כמו שנשלם הלחם בחימוצו ודידן עדיפא בלי ספק כי בכל רמזי חז"ל החמוץ לא עדיפותא הוא אלא גריעותא הוא כמו שנתבאר שם במקום איסורו. ועוד דקרבנות עומר ושתי הלחם אהדדי ראוי לדרוש:

17 והנה על קדושת היום הגדול והקדוש אשר בו נתנה זאת התורה בסוף ימי הספירה כאשר אמרנו אמר וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו חקת וגו'. צוה שהיום ההוא בעצמו שנשלם מספרם ובו הקריבו שתי הלחם יהיה להם מקרא קדש כי בו ירד להם לחם קדש מן השמים אשר יאכל אותו האדם וחי לעול' והוא יום הששי בסיון שעליו אמרו רז"ל שבת פ"ח. ויהי ערב ויהי בקר יום הששי תנאי התנה הקב"ה עם מעשה שמים וארץ שאם ישראל יקבלו את התורה מוטב. ואם לאו וכו'. והנה יש בכאן שאלה חזקה והיא כי למה לא פירשה התורה כי היום הזה שהוא חג השבועות נזכר ונעשה לזכר מתן התורה האלהית וקבלתה כמו שחוייב ממה שביארנוהו וממה שהוחזק בידנו ממנהגנו ומנהג אבותינו בתקוני תפלותנו וקריאת פרשיותינו על הדרך שפירשה בחג המצות ובחג הסוכות וגם ביום הדין וי"ה. אלא שיש לי להשיב בזה שתי תשובות. האחד כי אין שום מבוא לתורה לצוות על זה הענין כי אם אחר קבלתה כמו שכתבו הראשונים ז"ל שאין שום טעם שיהא מציאות השם מצוה לפי שאין מצוה מבלי שיקדם מציאות מצוה כי על כן לא מנאה בעל הלכות גדולות ז"ל בכלל המצות כמו שכתב הרמב"ן ז"ל בספר המצות שלו וכן איך תצוה התורה שנחוג יום קבלתה והתחלת מציאותה אם אין אנו חייבין לשמוע בקולה אם לא בהיות זה מקובל אצלנו לאמת תחלה. והשני לפי שזכרון התורה וקבלתה אינו לזמן מיוחד כשאר ענייני המועדים הנזכרים רק מצותה בכל יום ובכל עת ובכל שעה דכתיב יהושע א' לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה ובכל יום ויום אנו מצווין שיהיו חדשים וחביבין בעינינו כיום שנתנו בו דכתיב דברים כ"ו היום הזה ה' אלהיך מצוך וגו'. כדאיתא במדרש תנחומא פ' כי תבא ולזה צותה התורה ביום הבכורים ולענין מתן תורה סמכה על הפרסום הנכתב מפורש בפרשת בחדש הג' שמות י"ט אשר הוא פרסום נפלא שאי אפשר להתעלם. ושני הטעמים נכונים בעיני והנה מה שיפליג במעלת זה היום לפי הנפלאות הנראות ביום ההוא הנורא מהקולות והלפידים והדברות הנוראות אשר דבר עמנו מן השמים עם הדברים הנלוים אליהם כבר כתבנום במקומם שער מ"ד ושער מ"ה ודי עתה למה שכיווננו אליו להיות זה הפרק אחד מזה הספר שיפרסם אמתת הנבואה ותורה מן השמים: